מיליוני שקלים על טקסים ממשלתיים וטקסים של רשויות מקומיות, כל אחד מחכה לתור שלו לספר על איך המשפחה שלו סבלה בשואה, חלק שרדו, חלק נרצחו, כל אחד מדליק נרות לזכר הנספים, וכולם מבטיחים שלעולם לא נשכח.
אבל האמת היא, שאנחנו מעדיפים אותם מתים, כשהם מתים הם לא מתלוננים שאין להם כסף לאוכל, כשהם מתים הם לא מתלוננים שאין להם כסף לתרופות. 25% מניצולי השואה חיים מתחת לקו העוני.
אנחנו מדליקים נרות, מקשיבים לסיפורים שלהם, מזדעזעים מהרוע שהיה קיים בעולם וממשיכים בחיינו, זהו אפשר להמשיך הלאה, סיפקנו את הצורך שלנו בקצת סיפורים עצובים על השואה, עמדנו בצפירה. עשינו את שלנו.
בפרק הבא: למה פיצה טבעונית כל כך מגעילה ועדיין יקרה פי 2?